יופי" של מקום"

בבלוג זה נחשוף אתכם לעמדתנו מנקודת מבט אדריכלית של הכיכר לפני ואחרי 'מתיחת פנים' שעבר לפני כשנתיים בתכנונו המחודש; והשפעתם של אותם שינויים על האירועים ונקודות המפגש החדשות המזמין אליו.

'הכיכר היא חלל עירוני ציבורי פתוח המשמש למטרות ציבוריות שונות. הכיכר העירונית מהווה שטח פתוח המשמש למפגש, לבילוי, לפעולות ספורט ותרבות, ואף לפעילות פוליטית (כגון הפגנות). כיכר מרכזית בלב העיר משמשת לעיתים למפגשים של הקהילה.

המושג כיכר בעל משמעות שונה לאוכלוסיות בעולם. כיום כיכר מהווה אלמנט בהתפתחות העיר, כאשר העושר של המושג משתנה ללא הרף עם השתנות הזמן, כולל שינויים בתרבות, בטכנולוגיה, בתחבורה, בפוליטיקה, במערכות כלכליות ואתוסים של זמן.' (מתוך ויקידפיה – כיכר עירונית)

בסמוך לתחנת רכבת הדווידקה בחיבור בין רחוב יפו לכל ישראל חברים, לצד שדרת העמודים

נמצא ריבוע, המכונה גם ככיכר החירות ובשמו הקהילתי שזכה לו עם השנים כיכר הדווידקה.

יחידת שטח הנחה לצדו של רחוב יפו המרכזי, יחידת שטח טעונה, יחידת שטח המכילה ומספרת בשטחה הקטן והרבוע את סיפורם של קהילות רבות בעיר.

בעבר הכיכר ישבה במרכז הצומת, אך עם שיפוץ רחוב יפו רחוב אחד ירד והכיכר גדלה והוצמדה אל חזית הוסטל הדווידקה וחנות המשקאות יין בעיר.

מרובע, ריבוע שצלעו כ- 30 מטרים.

עד לפני שנתיים הכיכר היוותה שטח כינוס ריק. מגודרת על ידי שתי טריבונות בטון גסות ובמרכזה מזרקה ואנדרטת תותח הדווידקה.

הכיכר ניתנת לכניסה מכל צלע, מישורית, אך טיפה עצובה חומרים קרים, בטון ואריחים אדמדמים, עוד נקודת מעבר המקשרת בין שכונת מאה שערים למרכז העיר שאינה מזמינה שהייה.

הכיכר שינתה פנים.

'שיטוט עיניים במפת עיר. המבט המנווט את עצמו בסבך הקווים הצרים, המצטרפים למתווה של שדרות ורחובות, נעצר בכתם שנוצר מקו ,שאיבד את דקיקותו, והתרחב.

הקוד הגרפי מפרש - זו כיכר.

כיכר. הכתם המרובע, הדו מימדי, מתמסגר בדפנות, בונה מרחב נדיב מידות ומתעצב לזירה רוחשת חיים, הומה קולות, תנועה ומקצב. דמויות מקומיות ועוברי אורח, חנויות ובתי קפה , מפגש אינטימי והתקהלות, הפגנה, מחאה, אור, צל, מזרקה, פסל, נגן רחוב ומופע חוצות, כרוז מקומי, פרסום המוני, מקבץ עצים או עץ בודד.

כולם ממלאים בתוכן את החלל ומגדירים את תפקידו במרחב העירוני - זו כיכר בעיר.'

(אדר' נוף אורית אלחייני פרץ, כיכר העיר הומה או מה ?, אוקטובר 2013)

הרעיון המוביל במתיחת הפנים של הכיכר מהווה גישת ביניים המנחה את רחוב יפו כולו - המציעה להוסיף, אך גם לשמר.

הכיכר נותרה בתצורה של שלושים מטרים, נמצאת מימין ובגובה מטר מתחת לרחוב הנביאים, הצלעות של רחובות הנביאים וכל ישראל חברים מגודרות במעקה מתכת גס הנותר במקום אל מול האופי החדש שקיבל אזור הכינוס. הכיכר והאנדרטה הוסבה לפינה הימנית של הכיכר על רחוב יפו לכיוון העיר העתיקה. המזרקה ממשיכה בשבילי חצץ דקים המחלקים את מרחב הכיכר ומחברים בין נקודות הצמחייה השונות.

הכיכר ספוגה בזיכרונות וסיפורים, היא כוח קהילתי עקב הימצאותה בנקודת מפנה בתפר גודלה המאפשר שטח כינוס ופעילויות מחאה אך באותה הנחה היא נחת ונקודת מפלט. השימוש שנעשה בטופוגרפיה הקיימת המאפיינת את ירושלים נוכח בתכנונה של הכיכר. הכיכר ביחס לרחובות הנביאים וכי"ח (חזית צפונית) מפלסה של הכיכר שקוע באדמה, מהלך המייצר ניתוק ומאפשר לכיכר להיות נישה במרכז העיר. כמו כן, השימוש בעץ, פינות הישיבה המאפשרות בידוד אך גם מרחב קהילתי.

ספסלי המיטות במונחים במרכז העיר מזמינים את הקהילות השונות לעצור בלב העמולה ולנוח. פשוט לנוח ההישענות אחורה, שחרור והרפיית השרירים לבד או כקבוצה.

מתיחת הפנים החדשה שעברה הכיכר מחזקת על ידי בחירות אדריכליות במרחב את סיפורה של הכיכר.

איחוד אל מול ניתוק.

יחיד אל מול הקהילה.

פרטי לעומת שיתופי או ציבורי.

העץ אל מול האבן והבטון, הישיבה, השכיבה , תנוחות הגוף במרחב ניתוק על ידי הפרשי גבהים הנובעים מהטופוגרפיה העירונית, תנועה במרחב ורשרוש המים.

כוחו של המרחב בתכנונו האדריכלי ובחירות שנעשו הנובאות מחשיבותו והשפעות הטופוגרפיה מאפשרות למרחב להכיל ולחבר קהילות, בין אם זה חרדים, דתיים, חילוניים, עובדים זרים, סטודנטים, משפחות, בני נוער, תיירים ואף המתגוררים ה'לא רצויים'.