אפקט של חיבור

נחזור קצת אחורה, בשנות הארבעים של המאה ה19, העות'מאניים מאפשרים שוק חופשי בירושלים, כלומר פותחים בפני אירופה את האפשרות להגיע אל ירושלים לבנות ולהשקיע בה כרצונם החופשי מה זה בעצם אומר ואיך זה משפיע על משפיע על מרכז העיר, מדרחוב יפו ונקודות ההשקה השונות אליו אז וכיום.

שנות ה30 של המאה ה19, סיומו של הגל הראשון במהפכה התעשייתית. המהפכה התעשייתית מראה את השפעותיה גם כן, בירושלים. תהליך העיור שהביאה עמה המהפכה מביאה לצפיפות גדולה מדי בחומות העיר העתיקה ומתחיל תהליך של בנייה מחות לחומות העיר. החומות אפשרו הגנה וביטחון עבור האזרחים, כל המסחר והתעשייה קרו בתוך החומות כך שההתפשטות הגאוגרפית החלה בצמוד לחומות ולשאר יפו בפרט.

השכונות הראשונות נבנות לאורך צדיו של ציר יפו אשר יוצא משער יפו בחומות העיר העתיקה, המחשבה על הקרבה הגאוגרפית לעיר העתיקה מתאפשרת על ידי ההתיישבות לאורך הציר המרכזי, ככה למעשה מתחילות שכונות כמו מוסררה, מאה שערים, נחלת שבעה, גאולה ונחלאות לרקום עור וגידים מצדיו של רחוב יפו. אך קיימת מחשבה גאוגרפית נוספת שמעניין בבחירה של ציר יפו. במעלה הציר, שוכן לו השוק. שוק מחנה יהודה כפי שאנו מכירים כיום. השכונות נבנות סביב קהילות שונות, יצירת שכונות הומוגניות דבר המוביל לחוסר הלכידות של ירושלים.

למעשה, ציר יפו מתחיל בשער יפו ומתפס בגובה עד לשיאו- השוק. ככה שהדרך לשוק הינה בעלייה אך החזרה ממנו לשכונות ולעיר העתיקה נמצאת בירידה. ציר יפו היווה סמל, העלייה לרגל, ציר ההפגנות, היציאה מהחומות. וכך גם לאורכו של הציר החלו להיווצר כיכרות, אשר היוו מרכזיי ריכוז קהילתיים בין השכונות השונות לאורך הציר.[1]

הריכוז הגדול סביב יפו, מיקומו האסטרטגי, מזכה אותו בכינויו מרכז העיר החדשה. ירושלים ממשיכה להתפתח וככה מרכז העיר מתחיל לאבד מכוחו וחשיבותו, מתחילים להיווצר בעיר מרכזים נוספים, העיר מתחילה לאבד ממעמדה.

בשנת 2001 מחליטה הממשלה להבין את חשיבותו של מרכז העיר בבירתה ומחליטה לתת יד ולשתף פעולה עם עיריית ירושלים. דבר המוביל להקמתה של "עדן" החברה לפיתוח מרכז העיר.

תוכנית מרכז העיר מתחילה להתגבש, המתכננים רואים במרכז העיר את הכוח לבלום את התנוונותה של ירושלים והחזרת החיים הצעירים והפעילים למרכזה, עידוד כלכלת העיר ושיפור דימויה בעיניי התושבים והציבור הישראלי.

לאחר עשור, אחרי שכבר רבים האמינו שלא ישתנה, הרגע הגדול הגיע.

מכון ירושלים לחקר ישראלי מפרסם ספר העוסק בתוכנית לשיקום מרכז העיר ירושלים.[2]

במרכז התכנון- הפיכתו של יפו למדרחוב שלאורכו תעבור ותחבר בין הנקודות המרכזיות והחשובות בעיר ובפרבריה הרכבת הקלה.

שלושה מסמכים עיקריים מרכיבים את תכנית ההתחדשות למרכז ירושלים:

· המסמך הראשון - "תכנית רעיונית לפיתוח מרכז העיר" (1999) שהכין הצוות בראשות עמוס אונגר.

· המסמך השני - "תכנית התחדשות מרכז העיר ירושלים" (אוגוסט 2000 ) שהכין צוות תכנון בראשות כותב עופר מנור.

· המסמך השלישי - "התחדשות וציפוף מרכז העיר ירושלים" (יולי 2003 )שהכין צוות בראשות האדריכל אריה קוץ.

מעבר לרעיון הקוסם של חשיבות תפקוד העיר שמרכז פעילותה המסחרית ומרכז העסקים של בירת המודרנית של מדינת ישראל, עמדה לצדה חשיבותו של מרכז העיר כמרכז מטרופוליטני. משום שההתיישבות בעיר לאחר היציאה מהחומות הביאה למצב בו השכונות הומוגניות ופזורות קיים צורך לאחד את העיר. מתחילה להתגבש מטרת התוכנית וכך היא הוגדרה:

הכוונת הפיתוח להשבת אזור מרכז העיר לתפקודו כזירת הפעילות הראשית של העיר, והפיכתו למוקד המפגש, הזהות וההזדהות של תושבי ירושלים והבאים בשעריה. [3]

לאחר ההחלטה על מעברה של הרכבת הקלה בציר יפו, המתכננים מחליטים על שיפוץ מסיבי של המרחבים הציבוריים הנושקים לציר. המרחב הציבורי כולל את הכבישים, הרחובות, המעברים, הכיכרות, הרחבות, הפארקים, הגנים, הגינות ומבני הציבור.

אגף התכנון בעיריית ירושלים, קובע הנחיות תכנוניות ועיצוביות בתכנון רחובות העיר ומציע סטנדרטיזציה תכנונית ועיצובית של המרחב הציבורי באמצעות "שפת רחוב". "שפת הרחוב" מאופיינת בשלושה עקרונות בסיסיים: עקביות, בהירות ופשטות.

רח' יפו שיקבל פנים חדשות כמדרחוב יתאים בהיותו רחוב רחב לעומת הרחובות הצרים במרכז העיר ובעל שיפועים מתונים והרחבות והכיכרות המתוכננות לקום לאורכו מגדילות את פוטנציאל האירועים שניתן לקיים בו.

עד כה הוכשרו מספר כיכרות על ציר זה כמו כיכר ספרא- בית העירייה המשמשת לעצרות ואירועים ממוסדים, אך גם לפעילויות ספורט ופנאי. מוקד נוסף בציר זה הוא כיכר צה"ל, הסמוך לשער יפו. כיכר צה"ל מהווה נקודת מפגש וחיבור בין העיר העתיקה למרכז העיר החדשה. העיצוב המאופק של הכיכר נועד "לתת במה" לחומת העיר העתיקה ולאפשר תצפית לכיוון מזרח.

מוקדים נוספים ברח' יפו שעברו שיפוץ הם כיכר ציון, המתחבר עם מדרחוב בן יהודה, כיכר החירות "כיכר הדוידקה" בתכנונו של האדריכל המקסיקני ריקרדו לגורטה (Legoretta Ricardo )ורחבת הכניסה לעיר, למרגלות גשר המיתרים שתכנן האדריכל סנטיאגו קלאטרווה(Santiago Calatrava) .

שיפוץ מסיבי של מדרחוב יפו, הכיכרות והרחובות המקיפים מציגים את חזונה של העיר והמחשבה סביב מרכז ללא רכבים, נגישות קלה, נוחה ובטוחה. חשיבותו של מרכז העיר באופייה של העיר כעיר להולכי רגל.

לסיכום, רבים מהתהליכים המתכוננים כבר נעשו אך רבים עוד בעשייה. הפקקים בכניסה לעיר ייקחו עוד מספר שנים אך בהחלט ניתן לומר שהעיר עברה מהפך, אפקט של חיבור. ניתן לחלוק על בחירת האדריכלים הגדולים לעיצובן של נקודות ההשקה שטיפחה העיר לאורך המדרחוב אך אפשר לאומר שקיום העיר לאחר שני עשורים של דעיכה העיר שוב מתחילה ללבלב כמו בימי היציאה מהחומות שהשוק מחנה יהודה היווה נקודת מפגש משגשגת.

1. יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה: ירושלים החדשה בראשיתה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים, תשמ"ח, "בניית השכונות היהודיות החלוציות מחוץ לחומות עד העלייה הראשונה (1882)", עמ' 145--177 .

2. התחדשות מרכז העיר ירושלים, מכון ירושלים לחקרי מדינות, נובמבר 2010.

הספר - הספר 'יורדים העירה': מרכז העיר ירושלים- היסטוריה, תמונת מצב ותכנית ההתחדשות בעריכת אמנון רמון, אביאל ילינק ואסף ויטמן .

3. ע. מנור- מרכז הצוות , תכנית התחדשות מרכז העיר ירושלים, עיריית ירושלים, הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד התיירות, ירושלים, 2000 ,עמ' 3.

כל הזכויות שמורות ©