"הלא רצויים"

אם מרחבים ציבוריים מוצלים, מזמינים ונעימים למה רבים מאיתנו בוחרים לא לשהות בהם? או לא ניתן למצוא רבים כמוהם ? ייתכן והסיבה היא מהפחד שיתאכלסו על ידי ה"הלא רצויים".

ה'לא רצויים' אלה אותם אנשים שבדרך כלל אנו נוטים להירתע מהם או מעדיפים שלא להיות בקרבתם, חלקם יהיו מסוממים או שיכורים אז לעיתים סתם מלוכלכים דבר העשוי לייצר אצלנו רתיעה משהייה בקרבתם.

את המושג "לא רצויים" תבע ויליאם ה' וייט בספרו "מקום בעיר".

את המילה "לא רצויים" ניתן להחליף במילה דַּר רְחוֹב, באנגלית הוֹמְלֶס (Homeless), אך המשמעות זהה.

לאחרונה ניתן להבחין בצמיחה בגל דיירי הרחוב שבוחרים מרצונם החופשי במגורים ברחוב. לעיתים ממשברים עם המשפחה ולעיתים אף מיוקר המחייה הגדל בארץ.

בנוסף לחוסר בדיור או סיבות כלכליות, לא פעם אנו עשויים למצוא קשר בין תופעת ההומלסים לבין מרכיבי אישיות החוזרים על עצמם בין אם הינם מרכיבים רגשיים, פסיכולוגיים או חברתיים. בקרב "דרי רחוב" נכללים גם מי שלנים במקלטים לחסרי קורת גג אותם מספקים העירייה, הרווחה או גופים פרטיים. מקומות כאלו מופעלים במטרה לעזור ולנסות לשקם, או לפחות לתת תנאים סבירים לחייהם של ההומלסים, הקלה, תחושת שייכות.[1]

סוגיית ההומלסים הינה נפוצה בעולם ובישראל. המסמך "מיפוי דרי הרחוב" שנערך בידי ד"ר יואב סנטו ומשה ברגר, בעבור משרד הרווחה בשנת 2014, מסביר שבישראל תופעת המגורים במקומות ציבוריים הינה תופעה חדשה יחסית. היא קשה למדידה, בין היתר עקב הנטיה של אוכלוסיית דרי הרחוב להתחמק משירותי המדינה.[2]

דיירי הרחוב מחפשים באופן טבעי אחר מקום לשהות בו ובמקרה שלהם המרחבים הציבוריים הם אחת מן הבחירות הנפוצות. עיריות וממסדי פיקוח מצאו דרכים להיאבק בתופעה וכיצד למגר אותה. ספסלים מקוצרים, מוט ברזל באמצע ספסל ישיבה ודוקרנים הם רק חלק משיטות ההתמודדות עם ה"לא רצויים".

במסגרת פרוייקט מחקרי העוסק במרחבים ציבוריים במרכז ירושלים, בחרנו בכיכר הדויד'קה כמקרה בוחן למרחב ציבורי מעניין, בשל המיקום והאוכלוסייה המגוונת.

תחילה ראיינו את בעלי העסק הממוקמים באזור במטרה לשמוע את דעתם על הכיכר ועל השינויים שנעשו בה בשנים האחרונות. הממצאים הראשונים שעלו באופן חזרתי הייתה למעשה תופעת ההומלסים בכיכר.

בתור אחד שגר באזור הדוידקה במשך שנתיים, הופתעתי.

מסתמן שמאז השיפוץ בכיכר בשנת 2018, כיכר הדוידקה נהייתה מרכז עלייה להומלסים. יותר ויותר דרי רחוב בוחרים להתמקם בכיכר ובכך יצרו לעצמם קהילה מצומצת עם מכנה משותף ומקום שעונה על צרכיהם.

נשאלת השאלה, מהם צרכיהם? מדוע דווקא כיכר הדוידקה?

מההתרשמות שלנו, לא מדובר רק בנוחות הספסלים. אכן השיפוץ הביא איתו מיטות רחוב, לגמרי מעשה שתנופתו גדלה בעולם בשנים האחרונות בקרב מרחבים ציבוריים, אך עם זאת ישנו משתנה נוסף שמייחד את המקום. מי שנכח במשך זמן העולה על כמספר דקות ברחבת הכיכר יכול היה לשים לב שהכיכר מעט שקועה באדמה, היא מייצרת מאין מרחב עגינה שקוע בחלקו; דבר היוצר מקום מעט מנותק אך עם זאת בלב ירושלים.

מרכזיות הכיכר, גודלו, גידורו וניתוקו ממפלס הרחוב, מאפשר עבור אותם דיירי הרחוב מקום המספק בעזרת אותם משתנים מרחב "בטוח ושקט".

המשכנו להתבונן. החלטנו לתעד את המקום, רצינו לדעת מי הם השוהים הקבועים ומה עיסוקם בכיכר.

המטרה הייתה לגלות את סוד הקסם ומדוע בחרו להתמקם דווקא כאן.

כחלק מתהליך ההתבוננות נבחנו בסיטואציה מעניינת, שילוב בין "הרצוי" ל"לא רצוי", בין ההומלס לתייר, בין ילדים לאלכהליסטים, דו-קיום שמנוגד לתפיסתנו המוקדמת.

ייתכן והמקום קורא תיגר על השם "לא רצויים"?

דיירי הרחוב עם המצאנו במרחב התחלקו לשלוש קבוצות ומיד הפעילו את המנגנון ההישרדותי fight-or-flight, חלקם קיבלו אותנו בסבר פנים ושמחו לשתף להציג את ה'בית' שלהם, חלקם נעלמו מהאזור כלא היו, אך היו כאלה שמיד התקפצו והתחילו לתקוף. תחושה מוכרת של פלישה לשטח פרטי ומרחבו של אדם.

אחד מדיירי הכיכר הקבועים קם ממקומו סידר את נעליו ושמיכתו והחל לזוז באי נוחות בכיכר. טייל הלוך ושוב, אוחז חזק את כוס הוודקה רדבול שלו, מסדר בלי הפסקה את כובעו על הראש שמאחוריו.

האחר שמצא את מקומו מאחורי האנדרטה, התר אחרי המעט צל שנותר בכיכר בימי החורף החמים רק משך אליו את ברכיו והרכין את מבטו כלפי מטה, על פניו לבש מבט של מבוכה או בושה.

האחרת, חגה בכיכר אחרי הציפורים, מנסה לאסוף שאריות לחם הפחים ולהאכיל את הציפורים בכיכר. למרות הימצאותו של עבד העירייה אשר המשיך להטיח בה שהיא מלכלכת היא המשיכה בהתעקשות נחרצת להאכיל את הציפורים, כאילו היו ילדיה. אדם לדאוג לו.

דייר רחוב נוסף רכן מעל המזרקה והחל בשפשוף חזק של בגדיו במי המזרקה, כלל לא מבחין בעוברים והשבים מסבבו.

בהמשך לתהליך, מצאנו ההזדמנות לראיין שני דרי רחוב.

האישה הראשונה, האישה והציפורים. הדר השני, הדר מאחורי האנדרטה.

בלב הכיכר כשהיא הומה אדם, מצאנו דו-שיח עם אנשים זרים לחלוטין, עולים חדשים, אך מרגישים בכיכר לגמרי בבית. עניין אותנו לדעת מה האידיאל בעיניהם, מה משך אותם להישאר בכיכר הדויד'קה כדיירי רחוב ועולים חדשים בארץ.

נחשפנו לסיפורים שונים ומעניינים כאילו ישבו שם ורק חיכו שמישהו ישאל אותם על חייהם.

לסיכום, תכנון מרחב ציבורי טעון באמביוולנטיות מתסכלת, בין הרצון לייצר מקום נעים ומוצלח לבין הפחד שיאוכלס על ידי אותם דרי רחוב "לא רצויים".

השאלה שחוזרת ונשאלת האם ניתן לקיים שני עולות מקבילים אם או בלי נקודות השקה בכיכר אחת ?

הדוידקה הצליחה לחשוף בפנינו אפשרות של דו קיום.